ריטב"א על יומא ז׳

1 דכל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא. פי׳ שרייה היתר גמור בין לענין הבעלים בין לענין המקריבים ובין לענין טומאת הקרבן ואין מבטלין בשביל זה פייסות של כהנים.

2 מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה. פי׳ דאע״ג דהותרה טומאה בצבור להקרבה אינו נאכל בטומאה וכיון שכן בכל קרבן שיש בו שירים לאכילה מהדרי׳ לעשותו בטהרה כדי שיהו השירים נאכלים כדינם:

3 מאי לאו פרים ואלים וכבשים דחג. פי׳ במנחת נסכים שלהם שהיא נשרפת כולה ואין בה שירים לאכילה ואפילו הכי מביאין אחרת תחתיה וקשיא לרב נחמן:

4 במזיד לא הורצה שאין הציץ מרצה בו והא מדרבנן דאלו מדאורייתא אפילו במזיד הורצה ורבנן הוא דקנסו שלא יהא הבשר נאכל אבל בעלים נתכפרו דלא מייתו חולין לעזרה כיון דמדאורי׳ הורצה. ומיהו שמעינן מינה דלאו היתר הוא דהא בעי׳ ציץ לרצות וכשהוא במזיד אף הציץ אינו מרצה מדרבנן. ובמסכת מנחות רמינן מתני׳ בהדי אידך דבסמוך דקתני שהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד. ושנינן דחדא מינייהו בזדון טומאה ושגגת זריקה. ואידך בשגגת טומאה וזדון זריקה. ופליגי אמוראי איכא מאן דאמר בזדון זריקה קנסו לפי שזרק במזיד ואיכא מאן דאמר דאדרבא כיון דלתקוני מכוין לא קנסינן ליה. ובזדון טומאה הוא דקנסינן:

5 על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר וכו׳. ואיכא למידק בבשר טמא מה רצוי יש בו דלהתירו באכילה אי אפשר דהא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. תירץ רש״י ז״ל בפסח ראשון דמהני אליבא דר׳ יהושע דאמר אם אין בשר אין דם נזרק. דדוקא כשאבד או נשרף אבל אם נטמא הבשר יש בשר חשיב והדם נזרק שהציץ מרצה על הבשר כאלו הוא טהור. ובתוספות אמרו דאפילו לרבי אליעזר דאמר התם אעפ״י שאין בשר יש דם. מהני רצוי ציץ לאחשוביה כבשר טהור לאפוקי ממעילה לכהן האוכלו. ולאקבועיה לדין פגול אם פגל בו כהן וכן הוא בפסח שני:

6 בין ביחיד בין בצבור. פי׳ ומיהו דצבור עדיפא שאפילו טומאת הגוף נדחית בו אבל ביחיד אין טומאת הגוף נדחית בו וכדאיתא בהדיא בפסח שני.

7 כי קתני הציץ מרצה איחיד וקס״ד דאיחיד ממש קאמר ופרכי׳ דהא בין ביחיד בין בצבור קתני ופרקי׳ דדומיא דיחיד קאמרי׳ בהנהו דלא קביע להו זמן.

8 גרש״י ז״ל וכי אי זה עון הוא נישא אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב ופרש״י ז״ל דפגול האמור כאן אינו כפגול הנאמר בשאר מקומות שרוצה לומר שחשב עליו לחוץ לזמנו שיש בו כרת אלא הכא למה שחשב עליו לחוץ למקומו קרי פגול ונותר זה אינו נותר ממש דא״כ למה יפסל הקרבן למפרע בשבילו אלא לפגול דעלמא שחשב עליו חוץ לזמנו קרי נותר והכין אמרי׳ בזבחים פגול חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו ותרי קראי כתיבי בהאי ענינא חד קרא אריכא דכתיב בפרשת צו את אהרן ואם האכול יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה וחד קרא זוטא בפרשת קדושי׳ תהיו ואם האכול יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה וקרא זוטא מיירי באיסורא זוטא דהיינו חוץ למקומו שאין בו כרת וקרא אריכא באיסורא רבא דהיינו חוץ לזמנו שיש בו כרת ועובר אף משום לא יחשב והיינו דגרסי׳ הכא אם עון פגול שהוא חוץ למקומו שהוא אסורא זוטא הרי כבר נאמר לא ירצה לחוד דכתיב בקרא זוטא ואם עון נותר דחוץ לזמנו דהוי אסורא רבא הרי כבר נאמר אף לא יחשב בקרא אריכא אבל לא גרסי׳ אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה דא״כ הוה מוקמי׳ קרא אריכא לאסורא זוטא וקרא זוטא לאסורא רבא וזה אי אפשר ואם נאמר דפגול פגול ממש דחוץ לזמנו ונותר חוץ למקומו הא ליתא חדא דלא שייך ביה שם נותר ותו דבזבחים אמרינן דפגול זה חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו כן פרש״י ז״ל בכאן ובזבחים ובמנחות ומיהו ברובא דנוסחי אשכחן אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה וכן היא במקום אחד ואע״פ שהיא במקום אחר כגרש״י ז״ל ור״ת ז״ל פי׳ דגרש״י ז״ל אתייא אליבא דאביי דאמ׳ התם בפרק ב׳ דזבחים דפגול ונותר מתרי קראי נפקי אבל רבא אמר התם דתרוייהו נפקי מקר׳ אריכא ומוקי קרא זוטא למילתא אחריתי ולדידי שפיר גר׳ כגרסת הספרים ושתי הנוסחאות חדא אתיא כאביי וחדא אתיא כרבא והא דאקדים תנא פגול לנותר לגרש״י ז״ל בעי לאקדומי איסורא זוטא דכתיב ביה לא ירצה בלחוד ולאידך גרס׳ מקדים פגול שהוא אסורא רבא ומקדים ליה בכל דוכתא לנותר ממש:

9 הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. פי׳ דכי היכי דאקיל בה רחמנא חדא קולא שהותרה בצבור אקיל בה נמי שהציץ מרצה בה במקום שצריכה ריצוי והקשה ר״ת ז״ל למה לי טעמא דהותרה מכללה בצבור תיפוק לי דליכא לאוקומי להאי עון במלתא אחריתי דמסכת מנחות בעי׳ לאוקומי במילי אחריני אלא דאשכחן בהו פירכי ותירץ דכיון דכתיב לרצון להם לפני ה׳ משמע שיהא להם היתר וריצוי במקום אחר כדדרשי׳ התם וכל הנהו דהוו ס״ד לאוקומי בהאי קרא כולהו יש להם היתר במקום אחר והקש׳ ז״ל דא״כ היכי אמרי׳ אם עון פגול או נותר הרי כבר נאמר לא יחשב או לא ירצה תיפוק לי׳ דפגול ונותר אין להם היתר במקום אחר ותירץ ר״י ז״ל דלגבי פגול ונותר לא בעי היתר במקום אחר כיון דכתיב בהו עון כדכתי׳ והנפש האוכלת עונה תשא ואתיא עון עון והאי לרצון להם מוקמי׳ ליה למלתא אחריתי ותו דפגול ונותר נמי יש להם היתר במנחת כהן משיח ובמנחת נסכים שאין פגול ונותר נוהג בהם כדאיתא במסכת מעילה ותו שהרי אין בבמה אסור פגול דחוץ למקומו ולמאן דאמר אין לינה פוסלת בראשו של מזבח כדאיתא בפרק המזבח מקדש יש היתר לפגול נותר בראשו של מזבח ותו דכיון דתודה נאכלת ליום ולילה ומתפגלת משם ואילך הרי יש לו היתר בשלמים הנאכלין לשני ימים ולילה וכן לענין חוץ למקומו דבר הנאכל תוך הקלעים יש לו התר בשלמים ופסח ובכל דבר הנאכל בכל העיר.

10 הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה לו בצבור. וא״ת והא איכא אילו של אהרן שהוא קרבן יחיד כדאיתא לעיל י״ל דההוא קרבן הנעשה בחוץ הוא דאיכא ציץ על מצחו שמרצה ולגבי פרו הנעשה בפנים לענין הזאות שמשמש בבגדי לבן וליכא ציץ הא אמרי׳ לעיל דההוא קרבן צבור חשיב.

11 מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומינם. דקדק מכאן ר״ת ז״ל שהציץ מותר לכהן גדול אפילו במדינה דלא אסרי׳ הכא אלא בעידן מינם ומיעל לבית הכסא והכי אמרי׳ בפ׳ האומ׳ בקדושין במעשה דינאי המלך שהקים להם בציץ שבין עיניו והתם במדינה הוה ואע״ג דשאר בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהם אלא במקדש כדאיתא לקמן בפרק בא לו בציץ הותר במדינה ואינו מחוור בעיני דהיכי מקילי בציץ נזר הקדש טפי מבגדי כהונה דהדיוט וכל כי האי גונא תימהא רבא הוא והא דהכא במקדש קאמרי׳ אילימא על מצחו ממש ושיהא במקדש מי לא בעי למינם. ועוד דהכא לרבותא נקטיה לה דאפילו טעינן לומר שהותר על מצחו ממש בכל מקום אי אפשר לומר תמיד דהא איכא שינה ובית הכסא אלא לתמיד מרצה הוא דאתא וההיא דקדושין אדרבא מפני שנהג שלא כשורה בדבר ההוא מצאו מקום לחוש לקול היוצא עליו כי אמו נשבית במודיעים מה שלא ערערו עליו עד אותו היום הלכך אין היתר הנאה בציץ חוץ למקדש רבינו הגדול ז״ל.

12 חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה. וא״ת ולרבנן דבי רב אשי דכל אימת דמשמשי בתפילתן מברכי עליהו יהו חייבין לברך עליהן כל שעה תירץ ר״י דמשמוש דהתם היינו כשמסלקין ממקום הנחתן והיו מתקנין אותם: